פרויקט ענק, קהילה קטנה ושאלות גדולות
אוניברסיטת מישיגן ומעבדת לוס אלאמוס הלאומית (Los Alamos National Laboratory) הכריזו על שותפות לבניית מרכז נתונים מאסיבי בעיירה קטנה במדינת מישיגן. מדובר בתשתית שמיועדת לתמוך בעומסי בינה מלאכותית בסדר גודל שמעט מתקנים בעולם מסוגלים לו, ושמקורות האנרגיה שנשקלים לה כוללים אנרגיה גרעינית. התוצאה: אספת תושבים זועמת ששאלה בפשטות, ובצדק, מדוע לא שאלו אותם.
הפער בין קצב ההתפתחות הטכנולוגית לבין שיח ציבורי
הסיפור הזה אינו חריג. בכל רחבי העולם, ארגונים גדולים, בין אם אוניברסיטאות, תאגידים או גופי מחקר ממשלתיים, נוטים להניע פרויקטים תשתיתיים בקצב שמנגנוני ההיוועצות הציבורית מתקשים לעמוד בו. כשמדובר ב-AI, הדחיפות מוחשית עוד יותר: כל חודש של עיכוב מתורגם לפיגור תחרותי.
אך הפיתוי להאיץ על חשבון השקיפות הוא מלכודת. כפי שניכר בעיירה המישיגנית, ההתנגדות הציבורית שמתפרצת בדיעבד עולה בהרבה יותר זמן, עלויות ומוניטין מאשר שיח מוקדם ומתוכנן.
האנרגיה הגרעינית כתשתית ל-AI: שאלה לגיטימית
מרכזי נתונים של בינה מלאכותית הם צרכני אנרגיה אינטנסיביים במיוחד. חברות וגופי מחקר שוקלים בצורה גוברת מקורות אנרגיה יציבים ודלי פחמן, ואנרגיה גרעינית נמצאת בראש הרשימה. זו שאלה טכנולוגית ואנרגטית לגיטימית לחלוטין, אך כשהיא מגיעה לשכונה מגורים ללא דיאלוג מוקדם, היא הופכת לשאלה של אמון.
התושבים לא בהכרח מתנגדים לטכנולוגיה. הם מתנגדים לתחושה שהחלטות נעשות עליהם, לא איתם.
מה ניתן ללמוד על הטמעת תשתיות בקנה מידה גדול
מהניסיון של R.A.S Group עם ארגונים המטמיעים מערכות ליבה בקנה מידה גדול, ניכר דפוס חוזר: ההצלחה של פרויקטים תשתיתיים נמדדת לא רק ביכולת הטכנית אלא ביכולת לנהל ציפיות ולשתף בעלי עניין בשלב מוקדם ככל האפשר. כשמדלגים על שלב ההיוועצות, הפרויקט הופך שנוי במחלוקת עוד לפני שהונחה אבן הפינה הראשונה.
ארגונים שמשקיעים מראש בתקשורת עם הסביבה הקרובה, בין אם מדובר ברשות מקומית, בקהילה עסקית או בציבור הרחב, יוצרים בסיס לגיטימציה שמגן עליהם בשלבים מורכבים יותר. זה נכון לפרויקט נדל״ן, נכון לרפורמה תפעולית פנים-ארגונית, ונכון בוודאי לתשתית AI שתשנה את פני האזור למשך עשורים. מרכזי נתונים אינם נעלמים, וגם זכרון הקהילה לא.